בירה ונשירה

הפעם, לשם שינוי, אני דווקא משתפת בעונג רב פוסט שכתבה עלי לקוחה מדהימה, שמתארת את החוויה שהיא עברה, מהצד שלה, צד הלקוח.

אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל איזה תענוג לי לראות את עצמי בעיני הלקוחות שלי.

אז הפעם אני נותנת לדנה לגולל את סיפורה:

מי שעוקב ראה שהיתה תקופה שהייתי מתייגת את מוריה בכל סטורי שלי. אז הפוסט הזה נכתב במוחי כבר הרבה זמן, אבל כל דבר בעיתו.

הסיפור מתחבר לי כפוסט פרגון אמיתי מכל הלב, עם פוסט מלא בתובנות עסקיות על חוויות ולקוחות.

בכלל לא רציתי לצאת להרפתקת שיפוץ נוספת, יש לי חוויות בניה ושיפוץ, איך אגיד….פחות טובות.

כשמוריה נכנסה אלינו בפעם הראשונה עשיתי שיחת תיאום ציפיות לא כל כך ידידותית.

שיתפתי והסברתי לה מה היה ובאיזה מצב אני מגיעה לשיפוץ הזה עכשיו.

כשיצאה מהבית אמרה לי ״אני מקווה שהפעם תהיה לך חוויה טובה״. חייכתי, אבל לא התכוונתי לזה.

חצי שנה מאוחר יותר, יושבות במטבח, החדש, המשופץ. 

כזה שהיא דמיינה כבר בפגישת התכנון, ואני מסבירה לה מזווית אחרת, עליה.

״אני חושבת שאחת הגדולות בתהליכים מול לקוחות זה להבין מי מולך.

מתי לדעת לשחרר ומתי ללחוץ. על מה להתעקש ומתי צריך לוותר.

מי צריך אותך יד ביד וצמוד, להרגשת בטחון ואמון, ומי רוצה לבד.

וזו את״ אני אומרת לה.

״תראי, את מעצבת מוכשרת וקיבלנו כל מה שרצינו בשיפוץ. אור ומרחב… אבל זה רק חלק מהסיפור. השאר זו את.״

בעולם שבו יש הכל, התהליך, הדרך והחוויה הופכים להיות העניין המשמעותי.

אז זו מוריה.

היא לקחה אותי צעד אחרי צעד, הקשיבה כשצריך, חתכה, בדקה, ובעיקר הבינה איך אנחנו חושבים.

וכן, היתה לנו חוויה טובה הפעם.

צילום: מאיה חבקין
דילוג לתוכן